טונגרירו 26.10

Tongariro Alpine Crossing נחשב לאחד מעשרת הטרקים החד יומיים הטובים ביותר בעולם.

לראשונה שמעתי עליו מיעל ועופר לימון אצלם ביקרנו כחלק מההכנות לנסיעה כדי לשמוע על ניו זילנד. התמונות מאלבום הטיול שלהם לא השאירו  אצלי שום ספקות שאת הטרק הזה אני ממש רוצה לעשות.

מיד נכנסתי לאתרים הרלוונטים והפנמתי את המסלול ומקטעיו השונים. העובדה שמדובר ב 19.4 ק"מ מפרכים בהם עולים מגובה 1100 מטר אל מעל 1900 ויורדים קצת יותר מהצד השני הייתה גורם מאוד מדרבן ברכיבות האופניים שעשיתי כמעט ברמה יום יומית בקיץ. כבר בשלב מוקדם היה ברור שאת המסלול אני יעשה רק עם יהונתן וגם אותו סחבתי לאימונים קלים כדי להיות בטוח שיעמוד בטיול.

כחודש לפני הטיול טלפון מהילה לעבודה מבשר על חדשות לא טובות, הטונגרירו התפרץ לאחר שהיה רדום כ-200 שנה והמסלול נסגר. כשהתמונה מתבהרת מסתבר שמדובר בפיצוץ שפתח וונטים חדשים של גזים בהר ובדרך העיף סלעים בקוטr של מטר למרחק 2 ק"מ תוך שהוא פוגע בחלקים בצד הצפוני של המסלול. מאותו יום הקפדתי להתעדכן מדי פעם במצב ולאט לאט החלו לפתוח את הטרק בחזרה ולמזלי בעדכון של ה-19 באוקטובר כשכבר הגענו לניו זילנד המסלול נפתח במלואו מחדש. אותו עדכון גם היה מעט מרתיע שכן הוא תיאר שבמעלה ההר התנאים מאוד קשים עם שלג וקרח על השביל שמצריכים ציוד אלפיניסטי כמו נעלי קוצים וגרזני קרח.

בדרכנו דרומה לאורך האי הצפוני הגענו לפארק הלאומי של הר הטראנאקי שם התייעצתי עם עובדת במרכז המבקרים והשתכנעתי סופית שאנחנו יכולים לעשות את הטיול. תחזית מזג האויר דיברה על מספר ימי שמש יפים וחמים שימיסו קצת את השלג ונאמר לי שהקרח בשעות הצהריים יהיה רך ויאפשר ללכת עליו גם עם נעלי הליכה רגילות. היום המועדף נבחר ועשינו את ההתאמות בטיול על מנת להגיע למקום ביום הנכון.

בערב שלפני הטיול הגענו לפארק הלאומי עצמו ועלינו לאתר הסקי לראות באיזה גובה נמצא השלג. הקור העז ששרר בחוץ הבהיר היטב איזה ביגוד אנחנו צריכים לקחת איתנו. אבל העובדה שישנו לילה בגובה של 1000 מטר הייתה טובה כדי להקל על הטיפוס ביום המחרת.

את הבוקר התחלנו מוקדם בהשכמה ב-06:00 כשהמטרה היתה לצאת לדרך ב-08:00. אני קצת נלחצתי כשראיתי הרבה משוכני הקמפינג מחכים להסעה כבר ב-07:30 מכיוון שרציתי להתחיל את המסלול מוקדם כדי שיהיו מטיילים מאחורינו על כל צרה שלא תבוא.

באיחור קל נפרדנו בנשיקות מהילה וענבר בחניון של תחילת המסלול וב-08:15 יצאנו לדרך למסלול שאמור לארוך 8 שעות.

המסלול מתחיל בשביל נוח בצעידה לאורכו של נחל שמתחיל ב-Soda Springs  ולנו לוקח כשעה ורבע להגיע אליהם בתוך לוח הזמנים המתוכנן שם אנחנו עוצרים בשרותים האחרונים ל-10 הק"מ הקרובים ומנוחה קלה.
השביל עובר מתחת לפסגות של הטנגרירו עצמו מצפון ו-Mount Doom (מהסרט שר הטבעות) מדרום.

לאחר מכן מתחיל טיפוס קשה במדרגות אינסופיות שמוביל אל האוכף בין שני ההרים בו שוכן המכתש הדרומי של הטנגרירו. כבר בדרך האויר מתחיל להיות דליל והעליה הקשה מתחילה לתת את אותותיה על יויו שמאט את הקצב. כבר בדרך מתחילים לראות שאריות שלג שהולכות וגדלות וכשאנחנו מגיעים למעלה לאוכף אנחנו רואים חבורה אמיצה שיוצאת לפסגת החרוט הדרומי בגובה של כ-2300 מטר.

לאחר עוד הפסקה אנחנו יוצאים להמשך המסלול הרגיל אל תוך המכתש הדרומי ומגלים שכולו מלא בשלג. יויו מתחיל להפציץ אותי בכדורי שלג ואנחנו חוצים לאיטנו את המכתש. מאjור התאורה מצוינת ורואים ש-Mount Doom שהתפרץ לאחרונה ב-1975 עדיין מעשן.

ביציאה מהמכתש מתחילה עליה לכיוון המכתש האדום. אם חשבתי שהטיפוס במדרגות היה קשה פה מתגלה שביל בעייתי וחלקלק חלקו בוצי חלקו עם שאריות שלג חלקות וחלקו אפר געשי וכולו בעליה די תלולה. פה אנחנו כבר מתחילים להתעכב עם שתי עצירות בדרך בהן אנחנו גם שולפים את כל ארסנל המעילים הכובעים והכפפות שלנו. בסופה של העליה יויו ממש מגלה סימנים של התמודדות עם הגובה ובקושי מצליח לראות לאן הוא הולך. לבסוף אנחנו מגיעים לפסגה ממנה נשקפים נופים נפלאים. הפסגות המושלגות של ההרים המכתש האדום על שפתו אנחנו עומדים ולמטה בריכת האמרלד היפיפיה שבת הזוג שלה הגבוהה במעט עדיין קפואה ולבנה.

למעלה בגובה של כ-1900 מטר שלפנו את דגל ישראל והצטלמו כאילו מינימום כבשו את פסגת האוורסט.

משם המסלול מתחיל בירידה אל הברכות שלמטה. הקצב בירידה עוד יותר איטי מבעליה שכן מדובר בדרדרת עפר אחת גדולה ומאוד תלולה עם שלג לצידה. בדרך למטה אנחנו פוגשים בחור ישראלי מבוגר שעושה את המסלול לבדו בכיוון ההפוך ולאחר שיחה קצרה נפרדים ממנו לשלום. לאורך הירידה ישנם לא מעט וונטים פעילים שפולטים אדים וגזים וממלאים את האויר בריח גופרית.

מהבריכות אנחנו חוצים עוד מכתש מושלג ושוב היציאה ממנו מתגלה כעליה לא פשוטה. ביציאה ממנו אנחנו רואים עוד מכתש לבן ורק לאחר מספר דקות של הליכה לצידו אני מבין שמדובר באגם הכחול שהפך לים של קרח.

מבט קל על השעון מגלה שאנחנו כבר ממש לא עומדים בזמנים. לאחר זמן קצר אנחנו מגיעים למדרונות הצפוניים של ההר בהם מתחילה הירידה מטה. בתחילת השביל מוצב שלט שמבשר לנו שאנחנו נכנסים לאזור הפעיל געשית של ההר עם מפה המתארת היטב את האזור של ההתפרצות האחרונה אליו אסור להתקרב. לכל אורך השביל ניתן לראות מקרוב את החלק הפעיל של ההר שפולט כמויות גדולות של אדים מכל מיני פתחים ועם כל הכבוד להר הפעיל עליו היינו בהאווי פה אני מרגיש הרבה יותר שאני ממש מהלך על הר געש שיכול בכל רגע להתפוצץ. אנחנו משתדלים למהר אבל באזור זה יש עדיין הרבה שלג ובוץ שמקשה עלינו ואנחנו כבר מתחילים לרצות שהשלג יגמר.

לאחר עוד כמה קילומטרים אנחנו מגיעים לבקתה בצדו הצפוני של ההר שגם מסמלת שנשארו לנו רק כשעתיים לסוף המסלול. הבקתה עצמה סגורה למטיילים וניכרים עליה סימני הפגיעה של ההתפרצות האחרונה. על וליד השביל באזור זה יש לא מעט מכתשים של סלעי הענק שהועפו לאזור.

לשנינו הרגליים כבר גמורות אבל הידיעה שהילה בטח מחכה כבר קצרת רוח בקצה המסלול מדרבנת אותנו להמשיך במדרון התלול ומלא המדרגות מטה. בסיומו של המסלול אנחנו עוברים ביער טרופי יפה עם נחלים זורמים שממש לקראת הסוף גם מציפים את המסלול. אנחנו חושבים שהלכנו לאיבוד אבל זוג ישראלי שמגיע מבהיר לנו שזה אכן השביל ואנחנו נכנסים אחריהם לתוך המים ומוצאים את עצמנו אחרי זמן קצר בנקודת הסיום שם מחכות לנו הילה וענבר שקופצת עלי בשמחה.

אין ספק שזה היה הטיול המדהים ביותר שעשיתי בחיי. מאוד פחדתי שהוא לא יעמוד בציפיות הגדולות שטיפחתי אליו אבל אולי דוקא העובדה שעוד היה עליו לא מעט שלג יחד עם הפעילות הגעשית/טרמית האחרונה גרמו למסלול הזה לעלות בהרבה על כל מה שתיארתי שהוא יהיה.

את הערב כבר העברנו בבריכת מים מינרלים חמה בקמפינג ברוטורואה כ-200 ק"מ משם.....