בבוקר שבת קייצית במיוחד עם טמפרטורה של 40+ מעלות צלסיוס שמנו פעמינו למסלול המרוצים בפונטנה.

בשל העובדה שמדובר במרוץ ערב וכדי להשתדל להמעיט בכמות התלונות שיבואו בהמשך הסכמתי להגיע למסלול רק בשעות הצהריים ובדרך עצרנו שוב לקניות באווטלט שעל כביש 5.

לפני כניסתנו למסלול החלטנו לרדת על דלי של KFC כדי שלא נהיה רעבים מה שסתם את רובנו לכל היום.

כבר בחניה אפשר היה להרגיש שהחוויה לא תהיה פשוטה בשל עומס החום הכבד והלא שגרתי. מזל שהצטיידנו בתיק קרור קטן והרבה מים וקרח. ובמזל גם חנינו לא רחוק מקופות הכרטיסים הנכונות.

כבר מבחוץ נשמע רעש מנועים עז שמדרבן אותי למהר פנימה. בעמדת הכרטיסים מסתבר שחסר לי כרטיס לפיטס אבל האישור במייל מסדר צ'יק צ'ק את העניין ואני מקבל כרטיס נוסף.

המסע בן הקילומטר לפיטס שכולל עצירות בהצללות עם ספרינקלרים ואכילת קרח שובר את הילה.

מסתבר שהמכוניות שנוסעות על המסלול הן מכוניות דו מושביות שלוקחות אוהדים מאושרים שזכו בהגרלות שונות לסיבוב על המסלול. המוסכים של הקבוצות נמצאים בתוך מבנים כשלקהל יש מסדרון ארוך באמצע הבניין שמאפשר צפיה בעבודה על המכוניות. אנחנו עוברים לאורך המסדרון ואני לא מפסיק לצלם. משם אנחנו עוברים על הפיטס עצמם שלאורך המסלול.

הילה וענבר בוחרות להישאר לשבת ורק יויו מצטרף אלי לטיול לאורכו של הפיטס.

הזמן טס, מכוניות האינדי לייטס כבר מובלות אל המסלול וקצת צובט בלב לראות את מכונית מספר 9 של בלארדי בה נהג אלון דאי במחצית הראשונה של העונה.

אנחנו שמים פעמינו אל היציעים בזמן שבדרך אנחנו רואים את כל מכוניות הליגה הבכירה בתור לבדיקות הטכניות.

בעצת סדרן עצרנו מישהו עם מכונית גוף חשמלית שהסיע אותנו עד ליציע וחסך לנו הליכה של שני קילומטר בחום הנורא.

הפעם יש רעש מנועים אדיר מחוץ למסלול ואני ויויו הולכים לראות במה מדובר ומגלים מופע דריפט יפה של 3 מפלצות הנעה אחורית. אחר כך אנחנו ממהרים ליציע ורואים שמכונית הלייטס כבר בהקפות החימום על המסלול. לאחר שתי הזנקות כושלות המרוץ מתחיל ועד מהרה גונקאלבס שהיה בן קבוצתו של אלון עושה את מה שהוא יודע הכי טוב ומתנגש בקיר.

בנתיים הילה שמחפשת מפלט מהחום מנצלת את העובדה שהבאנו דגל ישראל ומתעטפת בו בגאווה.

המרוץ הקצר בן 50 ההקפות מסתיים מוניוז ששלט לכל אורך המרוץ מנצח וטריסטן ווטיי הצרפתי זוכה באליפות.

מיד עם הסיום כל הקהל נמלט אל מתחת ליציעים. הילה וענבר נשארות לשבת בצל ואני ויוי הולכים לכבר האוהדים שם אנחנו מוצאים תצוגה יפה של מכוניות על שלט, משחקים במרוצי מכוניות מצטלמים עם מכוניות תצוגה מסוגים שונים ונאבקים על חולצות שנזרקות אל ההמון המשולהב.

לקראת השעה 17:00 חוזרים אל היציעים ואל הפרוצדורות שלפני המרוץ שאורכות כמעט שעה עד לזינוק המיוחל.

את החוויה הראשונה של מרוץ אינדי אובלי ב-1996 אי אפשר לשחזר אבל עדיין לראות את המכוניות מגיעות בפעם הראשונה לפניה 4 בסיום ההקפה הראשונה במהירות של מעל 300 קמ"ש תוך שהן מרעידות את היציע זו חוויה מצמררת.

המרוץ הארוך יוצא לדרך ואני משתדל לעורר עניין בילדים. אצל הילה  הענין אבוד.

יויו מצחקק מהביצועים העלובים של מכונית הלוטוס שדי מהר מקבלת דגל שחור ויוצאת מהמרוץ.

עיקר העניין במרוץ הוא המאבק על האליפות בין וויל פאוור במכונית פנסקי מספר 12 לבין ריאן האנטר ריי במכונית הצהובה מספר 28 של אנדרטי.

שני הנהגים פותחים את המרוץ בצורה סולידית הרחק מאחור. לאחר כרבע מהמרוץ בעודי עוקב אחריהם ודוקא רגע אחרי שפאוור עוקף את האנטר ריי אני קולט את פאוור מאבד את הזנב לתוך פניה 2 מתרסק אל הקיר וזורק שנה שניה ברציפות את האליפות לפח.

המרוץ ממשיך החושך יורד ועם ההתקררות של המסלול המהיריות עולות והנהגים עושים הקפות ממוצעות של 340 קמ"ש!

הילה עסוקה במדידת זמני הקפה וחישובים מתי המרוץ יסתיים ובין לבין משחקת בסמסונג.
ובנתיים גם הפייבוריט הנוסף שלי רובנס באריקלו מצליח להרוס את המרוץ בהתרסקות בפניה הראשונה.

ההקפות נוקפות והאנטר ריי נמצא במאבק לסיים במקום החמישי ומעלה כדי לזכות באליפות אבל מצליח להתקדם רק עד המקום השישי. כ-20 הקפות לסיום טאגלייני שנוסע בחמישיה הראשונה מסדר לו את העניינים כשהוא מתנגש בקיר.

עוד תאונה קלה של קנאן שמביאה לדגל אדום תמוהה והפסקה במרוץ 8 הקפות לסיום לא מצליחות להרוס להאנטר ריי את הזכיה באליפות כשראיין בריסקו מנצח את המרוץ תחת דגל צהוב שיוצא בהקפה האחרונה.

אנחנו שמים פעמינו לאוטו ואני מתמלא תחושת רייקנות לפחות עד הביקור מחר במג'יק מאונטיין...